חברים מספרים

גלעד גבאי:

הזיכרון הראשון שלי מגבי (שאגב משותף גם לעופר), איזה שני שמוקים שבכיתה ג' או משהו כזה, איפה שפעם היה מגרש כדורגל מחמרה בשפרינצק שבסופו הייתה שורת דקלים. אני יושב על הרצפה אחרי שברחתי משניהם והם בועטים בי עם הנעלי הרים שנעלו.
עברו כמה שנים, הגיע יום שזכור כנראה לכולנו – היום הראשון של כיתה ז', מסתכלים אחד על השני מקווים שיש חברים טובים או לפחות בנות יפות (שם זה מתחיל לא?) ואני מוצא משום מה את גבי לשבת לידו. שם זה התחיל. משום מה אני וגבי נהיינו חברים טובים! היינו פחות או יותר בשתי חבורות שונות אבל איכשהו תמיד נשארנו חברים ממש טובים! לכן הקשר הזה היה כל כך מיוחד, לא משנה מה היה המצב של כל אחד בחבורה שלו, בינינו רוב הזמן המצב היה דומה (וטוב). בסוף כיתה ט' אני חושב שאת כל התקופה הקשה שהייתה לשנינו אחרי פטירתו של חיים, עברנו ביחד. בכיתה י' כבר לא היינו באותה כיתה ולא ישבנו אחד ליד השני אבל החברות הלכה והתפתחה.

שיר כסלו:

באחד הלילות הרבים שהיינו מעבירים בשפרינצק איכשהו תמיד הערב היה נגמר רק כשניידת משטרה הייתה מגיעה לפנות אותנו בגלל הרעש שעשינו, אחרת היינו יכולים להישאר שם כל הלילה. בכל אופן היה לילה אחד שהקפצתי את גבי הביתה  והיה ברדיו את השיר "גבריאל" ושאלתי אותו אם גבי זה קיצור של גבריאל והוא אמר שלא ואז אמרתי לו שעכשיו זה אבוד שתמיד השיר הזה יזכיר לי אותו ,והוא בדרכו האופיינית התווכח איתי וצחק על השיר ואמר שגם אם גבי היה קיצור של גבריאל אין לו שום קשר ל"שיר ההומואי הזה", וכשהגענו אליו הביתה,בדיוק 2 דקות אחרי שיצאנו משפרינצק,הוא יצא מהאוטו והתקדם לכיוון הדלת ואז צעקתי לו "גבריאל" והוא הסתובב ואמרתי לו "עכשיו לא רק שתמיד שאני אשמע את השיר הזה אני אזכר בך, עכשיו כל פעם שאתה תשמע אותו אתה תיזכר בי נזכרת בך" הוא חייך, חזר לאוטו ונתן לי חיבוק חזק כזה,מהחיבוקים שלא בא לך לעזוב!!!
עם כמה שזה עצוב וכואב ובלתי נתפס אני יודעת שתמיד כשאני אשמע את השיר הזה יהיה לי את הזיכרון שלו מחבק אותי...

"גבריאל,
כל כנפות תבל,
הנושקים עם רדת לילה
כשאתה עובר למעלה

גבריאל,
מלאך מטייל בשמיים
מלאך מבקש כוכבים
לראות הוא רוצה
הכלו המים..."

טים פלוטקין:

tim.jpg

עדי עמרם:

גבי,
כל כך קשה לי רק לחשוב על העובדה שאני כותבת לך ואתה לא פה. ותה פשוט אדם שאני זוכרת בכל חלק מחיי.
אני זוכרת את היום הראשון שהכרנו בכתה ז' אני זוכרת שתמיד היינו צוחקים על הפטריה שלך בשיער. אני זוכרת אותך בתור האדם הקופצני והשמח שתמיד  מחייך ותמיד מעלה חיוך על פני. אני זוכרת את הימים בחברתך מכתה ז' שישבנו ביחד בכתה והיית תמיד מציק לי. אני זוכרת את הקלמר הכתום שהיה תלוי על החלון ותמיד היית הורס משהו אחר מתוכו אם זה סרגל או עט מחק וכו'.
יש לי תמונות בראש מכל טיול שנתי שישבנו בו והעברנו זכרונות והבטחנו הבטחות. דיברנו על דברים שבטוח נעשה.
אין על הישיבות הארוכות בשפרינצק או אצלך או אצל עופר בחדר. הצפייה בסרטים של ג'ק אס שוב ושוב....
אני זוכרת שאתה היית היועץ שלי ממש פניתי אליך בכל נושא ובכל דבר סיפרתי לך הכל וידעת לתת לי את העצה הכי טובה והכי הגיונית אני זוכרת את הישיבות על הבמה בביצפר שאצלך זה היה השיעור האהוב (מבריזן!). יש עוד כל כך הרבה זיכרונות, כל כך הרבה תמונות שרצות לי בראש. אני לא מאמינה שאתה לא פה אני לא יכולה לשכוח את כל ההתכתבויות בפייסבוק במהלך הטיול שלך/שלי אני לא מאמינה שלא ראיתי אותך כבר 20 חודשים מהיום שטסתי ועד היום שלא ¬¬חזרת ! כל כך ציפיתי לחזרה שלך באמת!
פשוט אזכור אותך תמיד קרציה!!!

שני דורון:

גבי
תמיד מתווכח ותמיד חייב להיות צודק! פעם אמרתי "תמיד יש פעם ראשונה" וגם על זה היה לך מה להגיד, אמרת לי לא לא תמיד. נראה לי שפשוט חפשת עוד משהו להיות צודק :)
גבי, היית ועדיין ללא ספק דמות מיוחדת, מעניינת ןחבר טוב. שמחתי להכיר אותך נהנתי לבלות איתך וצחקתי מהשטויות שלך.
השארת חור ותהיה חסר. מתגעגעים פה למטה לא שוכחת אותך אף פעם.

איריס פולדה:

קשה לסכם במילים, במיוחד אדם כמו גבי.
למדתי עם גבי בתיכון, היינו באותה כיתה ובעצם שם הכרתי אותו. אח"כ במהלך התיכון "הסתובבתי" הרבה איתו ועם כל החבורה שלו שאתם בוודאי מכירים – זה היה כמו משפחה שנייה.
יש לי כל מיני זיכרונות מעורפלים ואני בעיקר זוכרת תחושות, ואת הדמות הכללית של גבי, האופי המיוחד והאדם המיוחד שהיה. ובמבט לאחור זה מתבטא בכל דבר...
בכיתה גבי זכור לי כמי שלא באמת היה צריך להיכנס לשיעורים, יותר נכון הוא היה צריך להיות המורה...
במתמטיקה הוא תמיד היה "מתקיל" את שלי בכל מיני סוגיות, וכולם היו מנסים להבין מה הוא רוצה ולא כ"כ בטוחים שהבינו, אבל הייתה תחושה כללית שהוא עלה פה על משהו, וששלי בעצמה צריכה לחשוב על זה קצת כדי לענות לו... במקרים אחרים אני זוכרת שהיא הייתה עושה איתו הסכמים מראש שיהיה בשקט בחלק הבא שתלמד... שלא יהרוס לה ... :)
בכימיה, שהיינו במעבדות, הוא היה משיג איכשהו חומרים ואבקות שסיקרנו אותו, והיה בודק אותם ורוקח דברים ללא קשר לנושא המעבדה (פשוט כי אותה הוא כנראה הספיק לסיים בניגוד לכולנו...) והמורה שלנו הייתה "מרימה ידיים", ונותנת לו לעשות מה שהוא רוצה, ורק מזהירה אותו שלא לפוצץ משהו או להצית אש... (ככה זה, אדם מיוחד מקבל יחס מיוחד...)
הוא באמת היה עילוי, ואמרנו את זה עליו תמיד.
בטיולים שנתיים, הוא חיפש תמיד שבילים צדדיים, דרכים אחרות – מאתגרות יותר, לעבור את המסלול.
תמיד היה תופס איזה ענף ארוך להליכה.
הוא היה מתקדם במסלול ובנקודה מסוימת הוא היה חוזר אחורה כדי לעזור לאחרונים בכיתה.. וכמובן לשלי המחנכת (כמו היא סיפרה) הוא היה צועק לה "יאללה שלי ...". תמיד הוא היה מושיט יד במעברים או בירידות מסובכות ותמיד היה עושה את זה עם חיוך חצי רציני ומשרה הרגשת בטחון. כאילו הוא אומר "אני מאמין בך" יכול להיות שזו אינטרפרטציה שלי אבל זה מה שאני הרגשתי ממנו, וזה היה לי מאד חשוב – תמיד ובכל מיני סיטואציות. כי מה שגבי אמר או חשב היה כנראה הנכון, ולכן ראיתי בו סוג של הבן אדם עם המילה האחרונה.
בל"ג בעומר בכל שנה, הייתי מעט מודאגת עד שגבי היה מגיע – אז הייתי אומרת לעצמי – "אוקיי, עכשיו יש מישהו שיעשה את המדורה כמו שצריך וידאג להכל שיהיה בסדר!".
הוא הבין עניין יותר מכולם... :) ואני סמכתי עליו בעיניים עצומות!!
אני זוכרת שלפעמים הוא היה תופש מן רוח שטות כזו, היה לו חיוך גדול, מבט ממזרי, והוא היה קופץ ומשתולל..
אני זוכרת אותו עם חיוך אבל מבט צנוע בעיניים, והרבה הרבה חוכמה ותבונה שקרנה ממנו החוצה, מן מבט שכזה שאומר "אני יודע משהו שכולכם לא יודעים"...
בלתי אפשרי למצות, אני באמת באמת אהבתי את גבי.
כואבת איתכם,
שלכם איריס

שי ביאליק:

גבי,
יש אנשים שתמיד ידעתי שעוד ניראה את שמם ומעשם על דפי העיתון, אנשים שמעשיהם ישנו עולםלטובההייתי בטוחה שתה תהיה מאלו.
בתור אחד שישב בקצה הכתה במתמטיקה ובשני היכל לקפוץןלפתורכל בעיה ובכלל בכל סיעור מוחות תמיד היה לך רעיונות ופתרונות ובעיקר המון מה לומר.
שאתה תהיה שם בעמוד האחורי של העיתון עם איזה פיסלון או איזה תעודה רבת הישג ואני בטוחה שאם היית נעשה כזה.בחלק מזה שבחרת לעשות הכל בדרך שלך ובזמן שלך ובראיה שהיא רק שלך
נמצב עדיין בלתי נתפס וכנראה ישאר כך הרבה זמן.
תהיה פה חסר לנצח!
שי

אביגיל מסיקה:

בכיתה י' הייתה לנו מורה נוראית להיסטוריה שאמרה שטויות כמו ארמון וורסי זה בלונדון, דארווין היה נאצי, הרצל היה אנטישמי, לואי ה-16אמר אם אין לחם תאכלו עוגות.. ועוד דברי חוכמה דומים. בשלב מסוים גבי ואני כבר ישבנו בצד השמאלי ביותר של הכתה ומאחורה, הוא היה שולחן מאחורי, והוא שיחק עם עט או משהו ואני פשוט קראתי ספר של 1300 עמודים באנגלית על השולחן מרוב חוסר כבוד אליה.
פתאום זיוה הגאונה אומרת לנו שהמונה ליזה צוירה על ידי מיכאלאנג'לו. הראשים שלי ושל גבי פתאום הזדקפו עם מבט של שוק על הפנים, ומתקנים אותה, וממשיכים להתלחש.
"אני לא מאמין שהיא אמרה את זה..היא באמת אמרה את זה?!"
"גם אני לא! אולי היא התבלבלה בין צבי הנינג'ה? למה לא ספלינטר באמת?"
"עזבי, עזבי שרדר כבר יותר מתאים"
ואולי זו השיחה הכי ארוכה שהייתה לי עם גבי למרות שהיינו באותה הכתה ביחד 3 שנים ובאותה השכבה אולי 10. אבל זה מה שאני זוכרת הכי טוב. הוא היה מוכשר חכם ומצחיק .שלא נדבר עם הצ'ארם האמיתי שהיה לו. אפילו עכשיו קשה לי לכתוב בזמן עבר.. כואב לי על האבדה ואני מקווה שאתם חזקים.