חברים מספרים

gil(1).jpg
ido.jpg

 יהונתן (סלביק) אליאנוב:

yehonathan(1).jpg

גרמן:

הכרנו במסגרת האימונים אצל גיא. בחור מאד מוכשר, תמיד היה קולט מהר ומצליח במהרה.
הייתי בן 13-14, יחסיי עם אבא לא היו משהו וכנראה שמצאתי בגבי לנכון להיות לי איזה מודל גברי, לבחור "כמו שצריך". באמת שאהבתי והערצתי אותו. תמיד שמחתי לראות אותו ושאפתי להידמות לו, דבר שהוא בלתי אפשרי כמובן אבל שיהיה לאן לשאוף.
אני זוכר שכשהייתי חוזר הביתה חבול מעט ממכותיו, הרגשתי כזאת גאווה ואמא שהייתה נבהלת ומרחמת עלי והייתי אומר לה בגאווה ובחיוך ילדותי "זה גבי!" כי הרי זה כבוד... ומספר פעמים יצא לו להסיע אותי הביתה וגם גאווה עילאית לספר לאמא "גבי הסיע אותי! עד הבית!"... דברים קטנים שריגשו ככה.
זוכר את התלתלים שלו, הקלילות שלו, הגמישות והקפיציות שלו. זוכר איך פעם אחרי אימון הוא השתובב והראה לי תעלול שלו ושל עופר: גבי שכב על המדרכה על הגב ועופר צבר תאוצה באופנים וקפץ מעליו. אמרתי לו שהוא מטורף וצחקתי, הוא חייך והוסיף שעופר כבר נחת לו פעם על הצלעות, וצחק...
הוא תמיד דחף אותי כלפי מעלה. הייתה תקופה ארוכה שהיינו עושים קרבות קבוע והוא מאד שיפר את יכולותיי. וכשהיה מדריך ראיתי איך הוא ניגש לחניכים ומייעץ ומשפר, עוזר לכולם. הוא בן אדם כל כך טוב, לא ניתן שלא להעריצו.
חבל שלא הכרנו חוץ ממסגרת האימונים...
אני רואה בו השפעה גדולה עלי וחלק רב ממי שאני היום.
נתקלתי בו פעמים בודדות ברחוב, ותמיד נגשתי לומר שלום ולהתעדכן, זה הרגיש לי כזה כבוד שאני מכיר אותו. בלתי אפשרי לעיכול שאפילו זה ... ההיתקלויות הקטנות ברחוב לא יתאפשרו יותר.
אימון אחד, הוא פגע באגרופו בזרת שלי.כאב הרבה זמן מאד והתברר שכנראה העצם זזה, אז כעת הזרת שלי יכולה לזוז לצד, שזה מוזר ומצחיק, וזו מזכרת מיוחדת... שכעת אני מאד שמח שיש לי אותה. כך אזכור אותו תמיד, תמיד תמיד ולהסתכל על זה בגאווה ולומר "זה מגבי".
תנחומי הכנים
גרמן

מוטי אלעד וסרגיי מליקוב:

moti_sergei.jpg