פברואר 2013

כבר מלא זמן שאני רוצה לשבת ולכתוב על כל מה שעבר עלינו שם בימים ההם בניו זילנד, אולי זה המזג אוויר הזה או התאריך הנוראי שהושיבו אותי אבל אני מרגישה שאני צריכה לכתוב את החוויות על הדף כי הזיכרונות מתחילים להטשטש שנתיים וחודש עברו מאז ראיתי את גבי בפעם האחרונה... אני לא אשכח את היום שבו נפגשנו... זה היה ב-31.12.10 במרכז קווינסטאון, עיר באי הדרומי של ניו זילנד. אחרי שתייה מרובה הגיעה הספירה לאחור לקראת השנה החדשה. היה נראה כי כולם תוך שנייה מתפצלים לזוגות זוגות ומסמנים בנשיקה את בואה של 2011. בחור ישראלי אחד ניסה להצמיד לי נשיקה ואז עופר בא משום מקום, הזיז את הבחור ולקח אותי איתו (את עופר הכרנו מוקדם יותר באותו יום בצהריים) התיישבנו על גדר אבנים, שם היו גם גבי ומתן. השיחה הייתה מצחיקה וזורמת. אני שאיבדתי את החברים שלי,מצאתי את עצמי יושבת עם שלושה בחורים מהממים, מעבירים צחוקים על הבית ועל החיים, זה הטיול האמיתי שכולם מדברים עליו. התחלנו ללכת לכיוון הוואן שלי שחנה באחד הרחובות הראשיים בקווינסטאון, כל החבר'ה שלי התחילו לחזור לאוטו גם. הוצאנו תוף ענקי שאחד מהחברים קנה באוסטרליה והתחלנו לנגן ולרקוד כמו משוגעים. אני זוכרת שגבי ישב בתוך הוואן על כיסא הנהג עם הדלת פתוחה והיה נראה דיי משועשע מכל הסיטואציה. זה היה ערב מטורף, שמח במיוחד. ואני חשבתי לעצמי איזה חבר'ה אדירים סוף סוף מצאנו!

יש לי קובץ של זכרונות שעולים לי מגבי... אחד מהחזקים ביותר היה בטרק הכי יפה שהייתי בניו זילנד, ריס דארט. הייתה איתנו אחת בחבורה שקראו לה לילך. ובוא נגיד שהיא טיפה התקשתה בהליכה ביום השלישי שם הייתה עליה תלולה ממש. גבי שהיה ידוע במהירות שלו בטרקים, שלא ראה אף אחד ממטר, נשאר איתה בסוף, עזר לה והיה ג'נטלמן אמיתי. כולנו התרשמנו ואפילו חשבנו שמתחיל להיות שם משהו בין השניים אבל לפי המידע שאני קיבלתי לא היה כלום :)

​

בכל אופן ביום שהתחלנו לחזור את כל הדרך, הלכנו גבי ואני לבד באיזה קטע והוא התחיל לספר לי על הטרק שעשה במונגוליה. איך הוא עבר לבד סופות וגשמים ונשאר באוהל ואפילו חשב שהוא לא יצליח לעבור אותו בחיים. הוא סיפר על אישה מבוגרת שהביאה לו דלי של מים חמים שאיתו הוא התקלח. הלוואי שהייתי זוכרת עוד פרטים מהסיפור שלו אבל אני כן זוכרת שהוא כל כך ריתק אותי וחשבתי שלבחור הזה יש אומץ שאין לכל אחד. שיש לו סיפורים מדהימים שהלוואי שהייתי יכולה להיות שם איתו גם. דיברנו גם על היחסים עם האחים. הוא דיבר עלייך בן ועל החברה שהוא ממש אוהב אותכם ומתגעגע. הוא אמר שאתם אחים ממש טובים ושהכי כיף לכם ביחד. אני חייבת לומר שקינאתי בו איך הוא מדבר על המשפחה, איזה מלוכדים אתם. הוא אמר שהוא הכי מתרגש בעולם מהחתונה של איילת ואיך שהוא שמח שהיא מתחתנת.

​

את הטרק החלטנו לקצר ביום אחד וללכת ביום האחרון 30 ק"מ, מרחק גדול מאוד. הייתה התלבטות קשה לגבי העניין הזה אבל בסוף החלטנו שהולכים על זה. גבי החליט שהוא לא זורם עם כל החבורה ומפצל את היום ליומיים. הגענו כולנו באמצע היום לבקתה, כל הדיבורים לא עזרו וגבי החליט להשאר שם. היו שם מאות אלפי סנד פלייס (הזבובים הנוראיים של ניו זילנד שעוקצים אותך ומגרדים במשך שבוע- עד היום יש לי צלקות מהם) וגבי נשאר בדעתו שם את דבריו ואמר שלא נדאג שהוא ימצא כבר מה לעשות, יש לו ספר והוא יעביר את הזמן, זה מה שהוא רצה, שקט. אז היינו קצת שיפוטיים לגבי זה ולא הבנו על מה ההתעקשות, אבל היום אני כל כך מבינה אותו, אפילו שהבקתה הייתה ג'יפה ואפילו שהיו שם מלא זבובים הוא לא פחד להיות לבד, ההפך הוא רצה את זה, את השלווה הזאת, לקרוא ספר ולחשוב עם עצמו, זה היה הטיול בשבילו. הוא אמר לי פעם שהוא ממש שמח שעופר ומתן באו לטייל ושהם חברי נפש מאז שהוא זוכר את עצמו, אבל הוא גם אהב את השקט שלו, את הלבד, ושם אני חושבת שהוא ממש היה צריך את זה.

​

יש לי עוד מלא סיפורים על הילד המהמם הזה... עברו שנתיים ואני עדיין לא מאמינה שאני כותבת עליו בלשון עבר.. אני נזכרת בוויסקי שהוא הכי אהב לשתות ואיך איזה לילה אחד כשישנו אצל קאתרין ופיל הוא השתכר ולא נתן לנו לישון ואני זוכרת שזה לא הרגיז אותי אפילו לא קצת, להיפך, הוא קפץ עלינו בנשיקות וזה פשוט הצחיק אותי בטירוף. אני לא אשכח איך שההורים שלי באו לטייל איתנו והשלישייה הצטרפה אלינו למאונט קוק ואיך שאבא שלי שהוא חולה מכוניות בעצמו מצא לו את השלישייה המושלמת לחפור על הג'אנטים ועל סוגי פח, צבע וכל מכונית אפשרית שעלתה בדעתם. כמה ימים בודדים טיילנו עם ההורים שלי ואיתם והם פשוט התאהבו בהם. אמא שלי לא הפסיקה להגיד איזה בחורים מדהימים הם, הרגשתי שהם ממש נכנסו להם ללב! התמונה שלי בראש שמסמלת את גבי בכל מובן אפשרי זה הוא, מעיף עפיפון כשמאחוריו אגם וואנקה המהמם ביופיו. כשאני נזכרת בו אני נזכרת בו ככה, עם העפיפון מרוכז כל כך, מתפלל שהרוח תהיה בעדו ותעיף את העפיפון. הוא היה אדם חופשי, הוא רצה לעוף אבל עדיין נשאר על הקרקע, החכמה והיופי, הפנימי והחיצוני הרשימו לא רק אותי אלא כל בן אדם שפגש בו. התקופה שלנו הייתה אומנם קצרה והייתי בטוחה שכשנחזור לארץ כולנו נמשיך להיות החבר'ה של ניו זילנד. אבל לכל אחד יש גורל, איך הייתי רוצה שהגורל שלו יהיה שונה. אין מה לעשות, השגרה מנצחת, אבל השניים האלה נחרטו אצלי עמוק בלב וכל פעם שאני עוצרת ונזכרת בהם הדמעות מנצחות אותי ופורצות החוצה.

​

אני מקווה שעזרתי אפילו בקצת, שהשלמתי עוד חלק קטן מהפאזל של גבי. מתנצלת שלקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב. מאחלת לכם מכל הלב שלא תדעו עוד צער ותדעו שהיה לכם ילד מדהים שאין כמוהו!